הוראה

השיעור התנהל בעיקר ע"י כתיבה אינטנסיבית על הלוח, משפט-הוכחה, משפט-הוכחה, לפי נושאים ממוספרים, הכל באופן מובנה ומסודר, רק להעתיק ולהדפיס – ובידך ספר אינפי מושלם. ואכן, כעבור מספר שנים, הוציא משה ירדן את הרשימות מן הקורס כספר בהוצאת "אקדמון". מאז ועד היום משמש הספר כספר הלימוד העיקרי בעברית, ללימוד חשבון אינפיניטסימלי ואינטגרלי ונמכר בחנויות הספרים בכל הקמפוסים בטכניון ובאוניברסיטאות השונות.

האווירה בשיעוריו של ד"ר מייזלר (כך קראנו לו אז, לפני שהועלה לדרגת פרופסור) הייתה תמיד נעימה ונינוחה, על אף העובדה שהבנת החומר דרשה ריכוז ומאמץ. המרצה רץ בחומר, ומעולם לא עיין ברשימות במהלך השיעור. לימים, כשהתקרבתי אליו באופן אישי, נוכחתי לדעת שהיה כותב לעצמו את החומר לשיעור בפרוטרוט והיה מקפל את הרשימות ומטמין אותן בכיסו, ליתר ביטחון. הרצאותיו תמיד היו מלוות בהומור ואנקדוטות. מדי פעם, לפי העניין, היה מספר בדיחה על החיים בברית המועצות. משפטים מתמטיים נושאי שם (כמו קושי, וויירשטראס וכו') לווו באנקדוטות על הנוגעים בדבר. אחת מהן זכורה לי עד היום: כאשר הוזכר שמו של Hadamard, סיפר ד"ר מייזלר את הסיפור הבא: Hadamard הוזמן להצגת בכורה של האופרה בפריס. בסוף ההצגה הקהל הריע במחיאות כפיים סוערות וקרא לקומפוזיטור, פוצ'יני, אל הבמה. Hadamard, שהיה זקן מאד, שאל את מלווהו מיהו האיש הזה שכולם כל-כך מריעים לו? זהו פוצ'יני – הקופוזיטור הגדול, הייתה התשובה. פוצ'יני? שאל Hadamar בתמיהה, מה הוא הוכיח?

לימוד אינפי ברמה שד"ר מייזלר לימד בחוג למתמטיקה בירושלים, היה טראומטי בתחילה. מונחים חדשים רבים, לשון אפסילון-דלתא קשה, והסטודנטים נדרשו לזמן כדי להבין ולהפנים את השפה. ד"ר מייזלר, חינך בשיעוריו את הסטודנטים לחשיבה ולדיוק מתמטיים. עבורי, כאדם שעוסק במחקר בשטח ההסתברות והסטטיסטיקה, היסודות המתמטיים ודרך החשיבה שרכשתי ממנו משמשים אותי מדי יום.

שנתיים לאחר מכן, בשנה השלישית ללימודי, הייתי תלמידו בשני קורסים נוספים. האחד – סמינר בהסתברות, שבו קיבלו הסטודנטים מהמרצה נושא להרצאה בכיתה, והשני, קורס בתורת התורים, שניתן פעם ראשונה בתולדות האוניברסיטה. בעת ההכנות להרצאה בסמינר נוצר בינינו קשר קרוב, שנמשך מאז ועד יום מותו. הוא היה תמיד זמין, גילה עניין והיה נכון לעזור בחפץ לב.

הקורס בתורת התורים היה מבוסס על ספר של חינצ'ין, שנכתב ברוסית ותורגם לאנגלית. גם קורס זה היה מובנה ומאורגן באופן מושלם, והרשימות מן הלוח יכלו להוות ספר לימוד. אהבתי והוקרתי את הקורסים שלו, את יכולת ההוראה שלו ואת יחסו החביב לסטודנטים.

לימים, כשחיפשתי נושא מחקר לתואר שני, היה אך טבעי שאפנה אליו. הוא הציע לי נושא, שעליו עבדתי,  בהנחייתו, והוביל לפרסום משותף ב- Annals of Mathematical Statistics  בשנת 1969. הנושא היה קשור לערכי קיצון והוביל אותי למחקר בעבודת הדוקטורט.

מאז ועד היום אני חוקר בתחום זה, למעלה משלושים וחמש שנים.

הידידות שנרקמה בינינו בהיותי תלמידו, נמשכה והתהדקה עד ליומו האחרון. הוא שיתף אותי בעיתות כאב וברגעי אושר ואני, כמובן, שיתפתי אותו.

נכתב ע"י פרופסור אבישי ויסמן, פרופ׳ לסטטיסטיקה בטכניון, תלמידו של דוד.